רא"ל אמנון ליפקין-שחק ז"ל

אמנון ליפקין שחק נולד (בשנת 1944) בתל אביב, צאצא למשפחה ירושלמית ותיקה. את הקריירה הצבאית שלו החל כבר בנעוריו בעת לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה. בצבא עבר את כל מסלול הדרגות בחטיבת הצנחנים: מלוחם ועד למח"ט. אמנון הוביל את לוחמיו במסגרת מבצע כארמה במלחמת ששת הימים, בפעולות מיוחדת במלחמת ההתשה ובקרבות בחווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. פעמיים זכה בעיטור העוז על הפגנת מנהיגות ואומץ לב. כיהן כאלוף פיקוד המרכז, ראש אמ"ן, וכסגן הרמטכ"ל  – תפקיד שבמסגרתו פיקד על מבצע שלמה להעלאת יהוד אתיופיה. בשנת 1996 מונה לרמטכ"ל ה- 15 של מדינת ישראל.

לאחר שחרורו מהצבא פתח בקריירה פוליטית והקים את מפלגת "המרכז" שבמהלכה כיהן כשר תחבורה. אמנון נפטר ממחלת הסרטן, בו' בטבת תשע"ג (19.12.2012).

פועלו ודמותו של אמנון ז"ל הונצחו במקומות רבים.

אנו, זכינו שתוכנית ההכנה לשנת המצווה תישא את שמו – ותיקרא לזכרו: תוכנית "שחק לשנת המצווה".

את התוכנית הגה ויזם אמנון במודיעין, עיר מגוריו, ולאחר פטירתו היא התרחבה והפכה לתוכנית ארצית.  אמנון ז"ל, אשר הקדיש את כל חייו למען בטחון מדינת ישראל  ואשר היווה דמות מופת והשראה יזם ופעל רבות ליצירת חיבורים ושיח בין המגזרים, מתוך אמונה בכוח האחדות והחיבור של “יחד שבטי ישראל” – זאת ומתוך הבנה עמוקה שעל ידי נטילת אחריות קהילתית וחברתית ייבנה העתיד של מדינת ישראל  . אמנון ראה בתוכנית זו שליחות ועשייה חברתית, כאחד.

דמותו ורוחו הייחודית של אמנון מהווה עבורנו מקור השראה ולמידה והיא משולבת במהלך המפגשים.

מצורף כאן חלק ממערך ההדרכה המועבר במסגרת התכנית:

להיות בן-אדם / אמנון ליפקין-שחק

"מבצע שלמה" היה, כידוע, מבצע בזק מורכב שנעשה תחת איום-שעון-חול של הפיכה צבאית שעמדה להתרחש בכל רגע ולגנוז את סיכוייהם של יהודי אתיופיה לעלות לארץ ישראל. המבצע נוהל בפיקודו של אמנון ליפקין-שחק, סגן הרמטכ"ל דאז. אמנון, שהיה עטור בשני עיטורי עוז מעברו הצבאי, לוחם ותיק שהשתתף בקרבות נועזים, הגדיר את המבצע כ"פסגה והתגלמות של השירות הלאומי שלי", שירות בו היה נתון במשך כל ימי חייו הבוגרים. "שנים שאלתי את עצמי, מה כל כך ריגש אותו?" מספרת בהתרגשות טלי ליפקין-שחק, אלמנתו. "אני חושבת כי הייתה במבצע שלמה התגלמות המעשה הציוני: להביא את אחינו בני אתיופיה. הוא הבין את הערך בשכלו, וכשפגש אותם, את יהודי אתיופיה, הערך חלחל עמוק אל תוך רגשותיו העדינים. מההכנות למבצע הוא חזר נפעם. אחרי המבצע, הוא דיבר איתי על כך פעמים רבות. הוא לא יכול היה להירגע מהמראה: 16,000 איש לבושים בגלימות לבנות, כמו

 

מן העבר. המראה היה סוג של פסגת הסיפור הבין-דורי היהודי והציוני. הם נראו כמו עולי הרגל. הם לא ידעו דבר, אך ידעו לחזור שוב ושוב על התקווה: "ציון" ו"ירושלים".

אבותיו של אמנון עלו באמצע המאה ה-19 לחברון. הוא היה צבר שורשי וישראלי ותיק. כל כך הפעים ושימח אותו שהוא יכול להיות חלק מהמעשה הזה. הוא לא ראה את עצמו כמוביל אלא "חלק", חוליה בשרשרת  ההיסטוריה של העם היהודי.

"מי כמו אמנון עם קור הרוח שלו, השקט, התבונה, יכול לפקד על מבצע מורכב שכזה? הוא תכנן, ניהל ופיקד במקצועיות, בדייקנות, במהירות ובאנושיות על כל הפרטים. הוא כבר היה חולה בלוקמיה באותו זמן, עשה טיפול באינטרפרון – הזרקות 5 פעמים בשבוע שיוצרות תופעות לוואי של שפעת. אף אחד לא ידע מזה. הוא היה איש ענייני מאוד, חסון, חזק מאוד. גם חוסן נפשי וגם פיזי.

בשעות האחרונות של המבצע, אמנון עם העולים במטוס האחרון. המצב בהול ויש הוראה לעזוב במהירות האפשרית את אדמת אתיופיה. המורדים מעבר לפינה. העולים נדחסו במטוסי אל על שפורקו מהמושבים כדי לאפשר כניסה של כמה שיותר אנשים. העולים עלו למטוס לפי רשימות שהוכנו מבעוד יום על ידי אנשי הסוכנות ואנשי קשר מיהודי אתיופיה. לפתע, אמנון מבחין במשפחה על מסלול ההמראה שמסמנת בתחינה שייקחו אותה. הוא שואל את איש הסוכנות "למה הם לא פה?" והאיש עונה "הם לא ברשימות ולא זכאים". אמנון, בהחלטה של רגע, דורש לעצור את המטוס ולהעלות אותם. כשהם הגיעו לארץ התברר שהם היו זכאים אך נעדרו בטעות מהרשימות.
אמנון, בתבונתו האנושית הנדירה, הבין שיש כאן מצב של "אל-חזור", וכי יש באפשרותו להושיט יד למשפחה במצוקה ולהצילה. לא היו חשובים לו דקדוקי עניות ביורוקראטיים ואפילו לא שיקולי דין הלכתיים. לנגד עיניו היו אנשים במצוקה. הוא לא ישאיר אותם על המסלול כדי להילקח שבי בידי המורדים שמן הסתם היו רואים בהם בוגדים כושלים.
זו הייתה הנשמה של אמנון. הוא הרגיש שלא משנה אם הם ברשימות או לא, העיקר הוא עצם היותם בני אדם."

יהי זכרו ברוך

לשים תמונה של אמנון (לבדוק זכויות)

 

 

אומרים עלינו

נא בדוק את החיבור שלך לאינטרנט

שינוי גודל גופנים

העניקו למשפחתכם חוויה יוצאת דופן שלא תישכח במהרה!

השאירו פרטים או חייגו עכשיו: