אמנון ליפקין-שחק נולד (בשנת 1944) בתל אביב, צאצא למשפחה שמוצאה הישוב היהודי בחברון. את הקריירה הצבאית שלו החל כבר בנעוריו בעת לימודיו בפנימייה הצבאית בחיפה. בצבא עבר את כל מסלול הדרגות בחטיבת הצנחנים: מלוחם ועד למח"ט. אמנון הוביל את לוחמיו במלחמת ששת הימים ובמבצעים רבים בפעולות מיוחדת במלחמת ההתשה ובקרבות החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים. פעמיים זכה בעיטור העוז על הפגנת מנהיגות ואומץ לב. כיהן כאלוף פיקוד המרכז, ראש אמ"ן, וכסגן הרמטכ"ל – תפקיד שבמסגרתו פיקד על מבצע שלמה להעלאת יהוד אתיופיה. ב-1 בינואר 1995מונה לרמטכ"ל ה- 15 של צה"ל.
ביולי 1998 פשט מדים, ובראשית 1999 הצטרף לזמן קצר לפוליטיקה, והיה בין מקימי מפלגת "המרכז". מטעמה כיהן כשר תחבורה ושר תיירות בממשלתו של אהוד ברק והיה חבר בכיר בצוות המשא ומתן המדיני להסכמי שלום. משעזב את העולם הפוליטי המשיך בפעילות ציבורית בתחומים שנועדו להביא להידברות בחברה הישראלית, להסכמות מדיניות ולחיזוק חוסנה הבטחוני והמוסרי של מדינת ישראל.
אמנון ליפקין – שחק נפטר ממחלת הסרטן, ביום ו' בטבת תשע"ג (19.12.2012).
פועלו ודמותו של אמנון ז"ל הונצחו במקומות רבים.
אנו, זכינו שתוכנית ההכנה לשנת המצווה תישא את שמו – ותיקרא לזכרו: תוכנית "שחק לשנת המצווה".
את התוכנית הגה ויזם אמנון בשיתוף ישיבת ההסדר מאיר-הראל במודיעין, עיר מגוריו, ולאחר פטירתו היא התרחבה והפכה לתוכנית ארצית. אמנון ז"ל, אשר הקדיש את כל חייו למען בטחון מדינת ישראל והחברה הישראלית ואשר היווה דמות מופת והשראה יזם ופעל רבות ליצירת חיבורים ושיח בין המגזרים, מתוך אמונה בכוח האחדות והחיבור של “יחד שבטי ישראל” – זאת מתוך הבנה עמוקה שעל ידי נטילת אחריות קהילתית וחברתית ייבנה העתיד של מדינת ישראל . אמנון ראה בתוכנית זו שליחות ועשייה חברתית, כאחד.
דמותו ורוחו הייחודית של אמנון מהווה עבורנו מקור השראה ולמידה והיא משולבת במהלך המפגשים.
מצורף כאן חלק ממערך ההדרכה המועבר במסגרת התכנית:
להיות בן-אדם / אמנון ליפקין-שחק
"מבצע שלמה" היה, כידוע, מבצע בזק מורכב שנעשה תחת איום-שעון-חול של הפיכה צבאית שעמדה להתרחש בכל רגע ולגנוז את סיכוייהם של יהודי אתיופיה לעלות לארץ ישראל. המבצע נוהל בפיקודו של אמנון ליפקין-שחק, סגן הרמטכ"ל דאז. אמנון, שהיה מעוטר בשני עיטורי עוז על פועלו במבצעים נועזים (פעולת כארמה ו"אביב נעורים"), לוחם ותיק שהשתתף בקרבות עקובים מדם, הגדיר את המבצע כ"פסגה והתגלמות של השירות הלאומי שלי", שירות לו הקדיש את כל חייו הבוגרים. מספרת בהתרגשות טלי ליפקין-שחק, אלמנתו:
"אני חושבת שאמנון ראה ב'מבצע שלמה' את התגלמות המעשה הציוני: להביא את אחינו בני אתיופיה. מההכנות למבצע הוא חזר נפעם, וכששב הביתה אחרי המבצע, הוא חזר ודיבר על החוויה הייחודית הזאת, 16,000 איש, רבים מהם לבושים בגלימות לבנות, עולים בכבש המטוסים, נרגשים בדרכם לציון, משאת הנפש שלהם, המראה היה סוג של פסגת הסיפור הבין-דורי היהודי והציוני. הם נראו כמו עולי הרגל. חוזרים שוב ושוב על המילים 'ציון' ו'ירושלים'".
אבותיו של אמנון עלו באמצע המאה ה-19 לחברון. הוא היה צבר שורשי וישראלי ותיק. כל כך הפעים ושימח אותו שהוא יכול להיות חלק מהמעשה הזה. הוא לא ראה את עצמו כמוביל אלא "חלק", חוליה בשרשרת ההיסטוריה של העם היהודי.
"מי כמו אמנון עם קור הרוח שלו, השקט, התבונה, יכול לפקד על מבצע מורכב שכזה? הוא תכנן, ניהל ופיקד במקצועיות, בדייקנות, במהירות ובאנושיות על כל הפרטים".
בשעות האחרונות של המבצע, אמנון עם העולים במטוס האחרון. המצב בהול ויש הוראה לעזוב במהירות האפשרית את אדמת אתיופיה. המורדים מעבר לפינה. העולים נדחסו במטוסי אל על שפורקו מהמושבים כדי לאפשר כניסה של כמה שיותר אנשים. העולים עלו למטוס לפי רשימות שהוכנו מבעוד יום על ידי אנשי הסוכנות ואנשי קשר מיהודי אתיופיה. לפתע, אמנון מבחין במשפחה על מסלול ההמראה שמסמנת בתחינה שייקחו אותה. הוא שואל את איש הסוכנות "למה הם לא על המטוס" והאיש עונה "הם לא ברשימות ולא זכאים". אמנון פוקד לעצור את המטוס ולהעלות אותם. כשהם הגיעו לארץ התברר שהם היו זכאים אך נעדרו בטעות מהרשימות.
אמנון, בתבונתו האנושית הנדירה, הבין שיש כאן מצב של "אל-חזור", וכי יש באפשרותו להושיט יד למשפחה במצוקה ולהצילה. לא היו חשובים לו דקדוקי עניות ביורוקרטיים ואפילו לא שיקולי דין הלכתיים. לנגד עיניו היו אנשים במצוקה. הוא לא ישאיר אותם על המסלול כדי להילקח שבי בידי המורדים שמן הסתם היו רואים בהם בוגדים כושלים.
זו הייתה הנשמה של אמנון. הוא הרגיש שלא משנה אם הם ברשימות או לא, העיקר הוא עצם היותם בני אדם.
יהי זכרו ברוך